למה אשתי השתגעה והכינה מרק חומוס

פשוט לא האמנתי!
אשתי, שתחייה, שהיא בדרך כלל נורא נורא עסוקה, החליטה ביום שישי האחרון: “אני חייבת להכין את מרק החומוס המרוקאי של דודה שלי!”.

“אבל ממש אין לך זמן לזה”, אמרתי, למרות שאהבתי את הרעיון שיהיה לנו המרק הטעים הזה בבית לסוף השבוע.

חגית, אשתי התותחית, עו״ד לקניין רוחני וזכויות יוצרים, היתה צריכה להכין שיעור ליום שני, והרצאה ליום שלישי, בבית הספר לקולנוע “סם שפיגל”.
באמת שלא היה לה זמן להתעסק עם מרק חומוס עכשיו. אבל כשאשתי מחליטה משהו, היא עושה את זה עד הסוף.

במשך שעה היא הפרידה את קליפות החומוס מהגרגרים. את כל עלי הפטרוזיליה היא הפרידה מהגבעולים שלהם.
לי יש המון סבלנות להרבה דברים, אבל לזה – ממש לא.

אז מה בעצם קרה פה?
למה אני כותב לכם את זה?
ואיך זה קשור לאיזון אכילה רגשית?

התשובה:

מה שצריך לדעת על המקרה שסיפרתי, היה שבאותם רגעים, חגית נתקלה בקשיים להכין את ההרצאה. זו היתה הפעם הראשונה שהיא מעבירה את ההרצאה הזו, וביחד עם השיעור שהיה עליה להכין, זה היה קצת יותר מדי. לאותו רגע לפחות.

ומה אנחנו הרבה פעמים עושים כשמשהו לא קל לנו?
בוודאי ניחשתם – דוחים את עשייתו.

אך לדחיינות הזו יש מחיר – היא גורמת בתוכנו לחרדה, לחוסר שקט.
כי הרי יש משהו חשוב שצריך לעשות, ובתוכנו –
בלא-מודע שלנו, אנחנו יודעים ואיננו יכולים לרמות את עצמנו:
“זה לא טוב. אני צריכ/ה לעשות את זה. ולמרות שאני מתעלמ/ת מזה, כל רגע שחולף רק מחמיר את הבעיה…”

קשה לנו להרגיש ולסבול את החרדה וחוסר השקט הזה. אך מערכת הגוף-נפש שלנו או הלא-מודע שלנו ״מתמודדים״ עם זה:

כאילו “משום מקום”, ״מתחשק״ לנו לעשות משהו אחר. זה יכול להיות לבשל מרק חומוס, לעבור על המייל, להיכנס לפייסבוק, יוטיוב או אינסטגרם, לנקות את הבית וכמובן גם לאכול משהו.

המשותף להכל – אלו פעילויות מוגזמות באופן יחסי שלא נותנות מענה ישיר ואמיתי למה שקורה עכשיו בחיים.

אם זו דחיינות, או עייפות, תסכול או דאגה – הפעילות שעושים אינה פותרת אותן, אלא מסיחה ומסיטה את הדעת מהן. ואז לרוב המצב מחמיר וקשה לנו יותר.

 

אז מה כדאי לעשות?

ראשית יש לנסות לשים לב מתי אנחנו עושים משהו שלא באמת משרת את מה שאנחנו רוצים ומה שטוב לנו. לדוגמה, אם אנחנו עייפים בלילה, אך מוצאים עוד ועוד דברים לעשות במקום ללכת לישון. או אם מתעורר בנו החשק לאכול משהו שאינו בריא לנו ולמרות שאנו לא רעבים.

שנית, לא לשפוט לרעה את הפעילות המוגזמת עצמה, ולא להתבייש בה או להרגיש אשמה ממנה.  במקום זה  – לנסות להבין למה היא קורית.

שלישית, כמידת האפשר לחזור אל מה שנמנענו ממנו, ולעשות מה שניתן כדי להצליח בו ולעשות אותו. לפני כן כדאי לחשוב ולענות על השאלה: ״מה יכול לעזור לנו לעשות את מה שעלינו לעשות?״, או ״מה לעשות לפני שאנו חוזרים לעשות את מה שצריך, כדי שיהיה קל יותר?״

כך נשיג שני דברים ביחד:

גם נחייה את חיינו על האתגרים שבהם טוב יותר, וגם נצליח להימנע מהפעילויות המוגזמות שפוגעות בנו.

 

ומה קרה עם המרק החומוס המרוקאי של חגית?

הוא היה טעים מאוד (-:

ולאחר שאכלה ממנו חזרה חגית לעבודה והכינה הרצאה מדהימה.

——-

 

שאלה אליך:

האם ביכולתך לחשוב על מקרה שזיהית פעילות מוגזמת כלשהי שעשית, ושנכון לך לעשות משהו אחר, והצלחת לעשות זאת?

אשמח מאוד אם תשתפ/י זאת למטה בתגובות.

הרבה בריאות ושמחה,

רואי