אנטי לדיאטה - איך הוא נוצר ולמה חשוב לרפא אותו

אנטי לדיאטה - מכשול להצליח לאכול נכון

אנטי לדיאטה, זה משהו שנוצר אצל רבים מ"פצועי ופצועות הדיאטות" השונות, וכדאי שאי פעם הם יצליחו לאכול נכון, עליהם להצליח להיפטר ממנו. הנה סיפור אמיתי מהקליניקה:

אכילה רגשית
לרפא את האנטי לדיאטה

למה היא כעסה עלי - סיפור אמיתי​

"יצאתי מהמפגש האחרון כועסת", אמרה ה', כשהתחילה לדבר על מה שעבר עליה השבוע.

"באמת?" התפלאיתי והזדקפתי בכסא, ולמה כעסת?", שאלתי.

"כי פתאום הרגשתי שאני שוב בדיאטה", היא אמרה וקצת התנצלה: "אני יודעת שזה לא, אבל ככה הרגשתי". 

עכשיו כבר לא התפלאתי. אני מכיר את זה היטב.
זה אחד הדברים החשובים והבסיסיים, שכדי שהאכילה תתאזן ומצבנו ישתפר באמת – צריך לרפא בתוכנו.

אני קורא לזה: "אנטי לדיאטה".

הזכרתי ל-ה' שהסברתי לה על השלב הזה בפגישתנו הראשונה, לפני כחודשיים. עד עכשיו לא נתקלנו בזה ממש,
אבל עכשיו זה נהייה הדבר הכי חשוב בתהליך המשותף שלנו.

היא הבינה את דברי, הפעם ברמה הרבה יותר גבוהה של הפנמה ממה שהיתה לה בפגישתנו הראשונה, ואמרה: "אתה צודק, עכשיו אני מבינה מה זה אומר.
באמת שמה שאנחנו עושים זה לא דיאטה, למרות שירדתי עד עכשיו 4.5 קילו…".

היא עצרה ועצמה את עיניה לרגע, ואז אמרה: 
"עכשיו אני מרגישה שירדה לי אבן מהלב, ואני יכולה להמשיך."

איך נוצר ה- אנטי לדיאטה

אז כך זה קורה: 

1. אנחנו מאוד רוצים לעשות שינוי, ויש לנו הרבה סיבות טובות לכך: לשפר את הבריאות שלנו, להיראות יותר טוב, להתנועע יותר בקלות, להרגיש טוב כלפי עצמנו, ועוד.

2. הדרך הכי ישירה לכך היא לקבל "דיאטה רגילה" תפריט ברור ויחסית נוקשה, ו/או מערכת של כללים של עשה ואל תעשה או מאכלים שמהם יש להימנע, ומאכלים שמהם צריך לאכול. ולרוב גם הנחיות ברורות של כמויות, לדוגמה: שליש כוס אורז, כפית גבינה לבנה, רבע אבוקדו וכדומה.

הוא השמיע צלצול של פעמון מיד לפני שנתן לכלבים לאכול.
פבלוב גילה שלאחר זמן, צלצול הפעמון גורם לכלבים להפריש רוק (שהינו תגובה טבעית למראה האוכל, אך אינו תגובה טבעית לצלצול פעמון). 

פבלוב יצר התניה לא טבעית: צלצול פעמון => הפרשת רוק. 

גורם הכרחי להצלחת התקבעות ההתניה הזו היה הפרש הזמן הקצר בין צלצול הפעמון לבין מתן האוכל לכלבים. 

כאשר ההפרש היה ארוך יותר, לא נוצרה התניה, כיוון שהכלבים לא יכלו לקשר בין הצלצול לבין מתן האוכל (כנראה כי בינתיים קרו דברים נוספים).   

"יצאתי מהמפגש האחרון כועסת", אמרה ה', כשהתחילה לדבר על מה שעבר עליה השבוע.

"באמת?" התפלאיתי והזדקפתי בכסא, ולמה כעסת?", שאלתי.

"כי פתאום הרגשתי שאני שוב בדיאטה", היא אמרה וקצת התנצלה: "אני יודעת שזה לא, אבל ככה הרגשתי". 

עכשיו כבר לא התפלאתי. אני מכיר את זה היטב.
זה אחד הדברים החשובים והבסיסיים, שכדי שהאכילה תתאזן ומצבנו ישתפר באמת – צריך לרפא בתוכנו.

אני קורא לזה: "אנטי לדיאטה".

הזכרתי ל-ה' שהסברתי לה על השלב הזה בפגישתנו הראשונה, לפני כחודשיים. עד עכשיו לא נתקלנו בזה ממש,
אבל עכשיו זה נהייה הדבר הכי חשוב בתהליך המשותף שלנו.

היא הבינה את דברי, הפעם ברמה הרבה יותר גבוהה של הפנמה ממה שהיתה לה בפגישתנו הראשונה, ואמרה: "אתה צודק, עכשיו אני מבינה מה זה אומר.
באמת שמה שאנחנו עושים זה לא דיאטה, למרות שירדתי עד עכשיו 4.5 קילו…".

היא עצרה ועצמה את עיניה לרגע, ואז אמרה: 
"עכשיו אני מרגישה שירדה לי אבן מהלב, ואני יכולה להמשיך."

איך לשחרר את ההתניה לאכול קינוח בסוף הארוחה

הכוח הגדול של החשק לאכול קינוח, טמון בכך שאוכלים או מזמינים אותו מיד לאחר סיום אכילת הארוחה.
מורגש "צורך" כי אכילת הקינוח הפכה להתניה. 

הדרך לשחרר את ההתניה היא פשוטה – לשנות את המיידיות שבאכילת הקינוח, כלומר שזה בסדר לאכול את המאכל המתוק, אבל לא מייד עם סיום הארוחה.
כדאי לחכות 10-15 דקות לפעמים אפילו 5 דקות יספיקו, ורק אז להחליט. 

אם רוצים מאוד – זה בסדר לאכול במידה.
אך פעמים רבות נגלה, שכבר לא מורגש צורך בכך, ואפילו שזה מיותר ולא רצוי, וכך אפשר להמשיך בהרגשה של קלילות וחיוניות אחרי הארוחה. 

הכי חשוב - בלי הרגשת החמצה מההימנעות

אני ממליץ על הדרך שתיארתי למעלה להימנע מקינוח בסוף ארוחה, כיוון שהיא אינה יוצרת רעב נפשי והרגשת החמצה. בכך הבעיה שאנחנו רוצים להימנע ממנה, היא שנימנע מהקינוח מתוך דיכוי עצמי.
כשאנחנו אומרים לעצמנו "לא" בעת שמאוד מתחשק לנו, אנחנו מרגישים כמו ילדים שהמבוגרים אמרו להם "לא!".

כלומר, שבגלל הדיאטה, הקלוריות, המשקל, בגד הים או הג'ינס, נאסור על עצמנו קינוח בצורה שרירותית ונוקשה, מה שיגרום בתוכנו להרגשת החמצה ופיספוס (כי הרי הקינוח טעים, ומנענו אותו מעצמנו).
ואז בהמשך נפצה את עצמנו על כך באכילה מיותרת של משהו אחר זה.
יצא שכרנו בהפסדנו. 

בכך שאנחנו משהים את ההחלטה אם לאכול או לא לאכול את המאכל המתוק בסוף הארוחה החשק לאכול קינוח, לא אמרנו לעצמנו "לא", אלא רק "חכה/חכי קצת ואז תחליט/י". זה סביר. ואז, בגלל שעובר קצת זמן, המיידיות חולפת, ואיתה ההתניה והרגשת הצורך לאכול את הקינוח.

אנחנו חופשיים לבחור ולהחליט מה לעשות. 

למה זה חשוב

הגישה שלי, שאני מקווה שאתם גם אימצתם או תאמצו אותה, היא שאין צורך להתנזר ממאכלים, אלא לדעת ליצור בנו את החופש לבחור, ולדעת איך לדייק את הבחירות שלנו כדי שנהנה גם מבריאות וגוף שאנחנו שמחים בו, וגם ממאכלים שאנחנו אוהבים – במידה. 

מה קרה בסוף עם מיקי

מיקי היא מסוג האנשים שאוהבים ומתלהבים מ"פטנטים", וכך היה גם עם מה שהיא למדה לגבי השהיית ההחלטה של אכילת הקינוח. 

לאחר שבועיים מפגישתנו בה הסברתי לה על כך, היא סיפרה לי איך היתה החופשה אליה טסה באיטליה שונה הפעם – פעמים רבות היא הרגישה שהיא בכלל לא צריכה קינוח, וויתרה עליו (למרות שהיא "מתה" על טירמיסו). 

כשחזרה מהחופשה היתה אפילו פחות מהמשקל שבו יצאה אליה, שמבחינתה זה היה הישג אדיר, כי בדרך כלל היא היתה עולה 3-4 קילו…

אהבת את המאמר?

אשמח ל LIKE שלך ולשיתוף עם חברים שלדעתך יתחברו אליו גם הם:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin

שאלה: מה הפחתת אכילת קינוחים תעשה לך, לדעתך?

מוזמנים לכתוב בתגובות למטה.

 

מחוייב להצלחה שלך,
רואי

השארת תגובה